עזים בקדושה – לוקחים אחריות!
דורנו מאופיין בהתמודדות גדולה בענייני הצניעות, ולא רק סביב מכשירי הסמארטפון הנמצאים בכיסנו. מעולם בתולדות המין האנושי לא הייתה זמינות כה ישירה לפריצוּת.
ההתמודדות עם שפיכת זרע לבטלה הייתה קיימת תמיד, אך בדורנו, בשל זמינות זו, היא מקבלת רוח גבית חזקה.
כשהתרבות מתקדמת כמה צעדים קדימה אנו נדרשים לחדד את הכלים הנגדיים. חשוב להפנים כי כל אדם בעל נפש בריאה מסוגל להצליח בהתמודדות זו. בעבודה ובאמונה אפשר לקצור את הפירות גם אל מול שאיפות שבמעמד הנוכחי נראות גבוהות.
תאוות העריות – שורש החיים
נתחיל בפסקה מאורות הקודש ג’ של הראי”ה קוק, המבארת את טעמי ברית המילה ושמירתה:
הקשר המהותי בין מצוות המילה וחיבור האדם לחייו ולבוראו הוא עיקר יסודי בספרים הקדושים. אין עוד תאווה שכובשת את האדם כל כך, ומספקת חוויה שהיא בלתי ניתנת לשליטה. בניגוד לתפיסה החילונית והמודרנית כיום, היהדות מאמינה כי גם העוצמה האדירה הזאת מגיעה ממקום קדוש. האדם הוא ‘חלק א-לוה ממעל’, ולמעשה השאיפה לשלמות ולהתגלות קיימת בכולנו. תחושה זו קיימת בכל אדם. יש משהו מעבר להווה, ויש משהו מעבר לכאן ועכשיו מולי. זו השאיפה לאלוהות. האדם כמה לגעת בדבר גדול יותר מהחיים הפרטיים הנוכחיים.
מכאן נבין ששאיפה גדולה זו מתורגמת אוטומטית לתאווה המינית. הולדת ילדים פירושה להשתייך לקו שלעולם אינו נגמר, לשאיפת הנצח הבסיסית והשורשית שבאדם. השאיפה להתקשר לאלוהות הנצחית מקננת כל הזמן ביצר החיים של האדם.
לעיתים האדם מסתכל על חייו מזווית חיצונית ונמוכה. זוהי נקודת מבט נפוצה המסתכלת על כל המתרחש במציאות רק ברובד הנוכחי והצר, רובד שבו לא קיים דבר מלבד הכאן ועכשיו. כאשר אין שליטה על נקודת מבט זו, היא איומה ומחריבה. אך מנגד, כאשר מבט זה מופיע בקדושה, זהו ביטוי לנגיעה בשלמוּת, בנשמה. ולכן ממשיך לבאר הרב קוק:
אדם המסוגל לשלוט בתאוות המין שולט על כל החיים. שליטה כזאת על הנקודה השורשית ביותר בחיים מכניסה אותה לסדר, לזמן ולמקום הנכון. אין בכך דיכוי חלילה, שהרי “כל השרוי בלא אישה אינו קרוי אדם”. זהו עניינו של יוסף הצדיק, שעמד מול הפיתוי של אשת פוטיפר ונקרא צדיק יסוד עולם. לאור הנאמר, התעסקות עם יצר המין היא בעצם ההתעסקות עם א-לוהים, עם כל שרשרת הדורות. על כן לאורך כל ההיסטוריה מעולם לא הייתה האנושות אדישה לנושא זה. אפילו בתרבות החילונית יש גיל מסוים שבו פורקן היצר המיני נתפס ילדותי.
מיקוד החיים
ממשיך הרב בביאורו:
זו הסיבה שרק כאשר אברהם אבינו מקיים את מצוות המילה הוא מקיים את מצוות האמונה. “מבשרו יחזה אדם א-לוה”– לפי התנהלות האדם בחייו הגופניים, כך הוא ‘חוזה באלוהות’, היחס לא-לוהים לא נקבע בשכל ובמחשבה. היחס לא-לוהים נקבע בצורת החיוּת. כאשר אדם לא שולט בתאווה זו הוא מתחבר באופן טבעי אל מחשבות של חוסר שליטה, והעולם נראה חסר השגחה אלוקית13. מנגד, כאשר אדם מסוגל לשלוט בתאווה זו הוא יכול למרכז את הכוחות שלו, ולהבין בעומק שגם ליקום המלא בסתירות יש כיוון.
כאשר לאדם אין שמחה וכיוון, כאשר החיים הם אוסף של פרטים לא ברורים – אז יצרו מתגבר עליו. הרשעים הם כים נרגש וסוער, ולעומתם הצדיקים הם כעץ שתול על פלגי מים, בעלי יציבות. מכאן נובע חוסר היכולת להתרכז בדברים מסוימים. עיקרון זה מופיע גם בגמרא בנדרים: “הלומד תורה לפרקים זהו נואף אישה חסר לב”. ניאוף אינו רק בגידה
פיזית, אלא חוסר היכולת לשמוח בחלקי, חוסר היכולת למצוא את אלוהים במסגרת החיים הנוכחית. ההתפזרות המתמדת אל מקום ועיסוק אחרים, כי אולי שם יימצא האושר, היא שורש הניאוף.
גם מצבי רוח קיצוניים נובעים מכך, שהרי אין מנגנון המייצב את הנפש. גם המילה ‘אקסטזה’ )static exit )מבטאת יציאה מתמשכת מהמצב. את האמונה היהודית באחדות המייצבת את הנפש אנו פוגשים פעמיים ביום, בקריאת שמע. פעמיים ביום אנו לא פוזלים החוצה, אלא מכסים את העיניים ומכוונים את אמונתנו ב”ה’ אחד”, לא בכל הכוחות הרבים
האחרים המפוזרים במציאות. בעולם האלילי החוויה המינית הפראית הייתה מרכזית ביותר. עולם אלילי, מלבד היותו השתחוויה לפסלים, הוא גם עולם של התפזרות ושל גירויים מזדמנים. את הסוגייה המהותית הזאת מבינים כיום בכל מדינה ושלטון, שהרי יש במשטרה גופים האחראים על טיפול בזנות. גם אם האנושות לא יודעת לבטא זאת במילים, כולם מבינים כי יש קשר בין הפקרות מינית ובין פשע והתפרקות החוק.
בהמשך ביאור הרב קוק לטעם מצוות המילה, מסביר הרב את עניינה של העורלה:
העורלה היא כיסוי בשר גוף האדם על איבר ההולדה. חז”ל מבארים כי היא מבטאת אטימות. שלוש שנים אנו חסומים מלאכול את העץ בהיותו עורלה, בהיותו אטום. כאשר אין האדם נפתח לאלוהים והוא שקוע בתוך התאווה המינית הגסה שלו, הוא נאטם בכל התחומים – התעסוקתי, הנפשי, החברתי ועוד. גם בעולם החילוני אוננות נתפסת בתודעה כמפסידנות, ‘לוזריות’, האדם אטום עם עצמו.
לכן כאשר אנו מלים את התינוק ביום השמיני, ביום שהוא מעל הטבע, אנו בעצם מטביעים בילד את היכולת להסיר את העורלה, את היכולת לנצח.
כאשר אדם מנתק את התאווה המינית מהאידאליות ומהרוח – נוצרת השקפה פסימית, אין תקווה ואין ילדים. כאשר יש חוסר שליטה בתחום המיני, גם אם אדם חובש כיפה על ראשו ומצהיר על היותו דתי, עמוק בפנים הוא כבר התייאש מהשליטה ומהסדר בעולם.
זו הגישה הרווחת, “אכול ושתֹו כי מחר נמות”; אין שליטה בתאווה המינית, וממילא נותנים לה להתפרץ לכשתבקש. וכאשר האדם נופל, ממש מיד לאחר מכן הוא חש באפסיוּתו. זוהי תחושת תסכול אדירה. לעומת גישה זו, בתפיסה אלוקית גם לאחר נפילה יש לאן להתקדם! האדם יודע לקחת את החיים שלו, כולל התאוות, ולהופיע אותם בזמן ובמקום הראויים. כאמור, שורשה של התאווה המינית בקדושה מתקשר אל הנצח. כאשר האדם מאבד שליטה בתאווה זו תודעת החיים שלו מתפזרת עד כי החיים הולכים ומתפרקים כמו מגדל קלפים.
מפת הנפש ועבודתה
כעת נשאלת השאלה כיצד מתמודדים עם כלי קדוש ועוצמתי זה. נעבור לרמה המעשית. בפרק הראשון משמונת הפרקים בהקדמה למסכת אבות שוטח הרמב”ם את מבנה הנפש ומתאר חמישה חלקים בנפש:
העיכול (זן) – כוח נפשי המעכל את הנתונים שאנו מקבלים מהמציאות, כמו חמשת החושים: ראייה, שמיעה, מישוש, ריח וטעם. זהו כוח הקלט של האדם.
הרגש (מרגיש) – תרגום הנתונים שנקלטו לרגשות, מעבר לרמה הטכנית. חשוב להדגיש כי הרגש לא בהכרח משקף תמיד את העולם האמתי. זהו חלק שרירותי.
הדמיון (מדמה) – קליטת הנתונים והרגשתם באות לאדם בצורה מבודדת. כוח הדמיון בונה תמונה וממחיש אותה מן הנתונים.
הרצון (מתעורר) – אחרי כל החלקים הקודמים, כאשר התקבל ציור אצל האדם, הוא מתחיל לרצות ולהשתוקק.
רק אחרי ארבעת השלבים האלו בנפש, בסוף, מגיע השכל. יש בכך חיסרון מסוים. אדם רואה מראֶה, מרגיש רגשות ומתחיל לראות תמונות בדמיון ואפילו מגיע לרצות את זה, ואז מגיע השכל וטוען שזה לא טוב. זוהי בעצם המורכבות בעבודת ה’: להשליט את השכל עד שיופיע גם הרצון.
כלומר, הרמב”ם מציע שבמקום שהאדם יעבור את כל התהליך בחלקי הנפש ואז השכל יבלום את המקצת שעוד אפשר, עליו לעורר את השכל על הרצון. לרצות את הטוב במקום לבלום את הרע. לדוגמה, באופן טבעי האדם סולד מרצח, מפני שהשכל כה דומיננטי בנושא.
במצב יותר עליון השכל חזק עוד יותר, עד כי השכל מופיע בדמיון כך שהאדם לא מדמיין דברים שאינם טובים. חז”ל מלמדים אותנו שהרהורי עבירה קשים מעבירה, כלומר אין זה אידיאלי לדמיין דברים שליליים ואז להיעצר. יש עניין לחזק את השכל שיופיע בדמיון, ושיא מדרגה זו מתבטא בחלומות; האדם לא יחלום על דברים שלא כפי בירורו השכלי.
במדרגה שמעל למדרגה זו, השכל החזק שולט על הרגש. האדם כלל אינו מרגיש דברים שאסור לו להרגיש ולהפך, הוא מאוד מרגיש את מה שצריך להרגיש. זהו ההסבר לתופעות כמו הליכה על גחלים במזרח הרחוק: השלטת המנטליות בצורה כה חזקה עד כדי השפעה על עצבי הרגש.
במדרגה העליונה ביותר השכל פועל בעיכול. השכל שולט על החושים עד כי האדם רואה ושומע רק דברים שהוא צריך15. על אף שמבחינה פיזיולוגית קרני האור המסוימות של מראֶה מסוים חדרו לעיניו, האדם כלל אינו מעכל אותם במדרגה זו. דוגמה לדבר נוכל לראות, כאשר אנו אוכלים בתיאבון בשר איכותי וטעים, אך אם פתאום נגלה כי זהו בשר
חזיר – נקיא אותו מיד. התודעה הכשרותית כל כך התבססה בשכל עד כי היא משפיעה על מיצי הקיבה.
זה אפשרי. אדם יכול להגיע למצב של דבקות ברעיון מופשט עד כי בגופו משתנים דברים שורשיים כמו רצון, דמיון, רגשות וחושים. כך גם מופיע בגמרא, בדברי רב גידל, שהיה יושב בפתח המקווה ומסביר לבנות ישראל את אופן הטבילה, ואמר שהן דומות בעיניו לאווזים לבנים. הרעיון מאחורי האווז הוא החוכמה. הצבע הלבן מבטא את תכולת כל צבעי הקשת. רב גידל מתבונן במציאות במבט רוחני, מצד החכמה הכללית. ועל אף שאין אפוטרופוס לעריות, יש כאן נקודת שאיפה המלמדת אותנו כי אפשר לפתח מנגנון כזה.
כל האמור בחלקי הנפש הוא בתנאי שמפעילים את השכל לפני שרשרת חלקי הנפש ולא אחריה. כאשר רואים, מרגישים, מדמיינים ורוצים דבר לא צנוע, קשה מאוד לבלום. השאלה מבחינתנו היא מה אנחנו עושים: האם אנחנו נכנעים לעצת אחיתופל, “עוד קצת ואעצור”? כאשר אדם נאנס ונתקל במראה לא צנוע, השאלה היא מה הוא עושה עם זה הלאה; אם הוא חותך את הסיפור באותה נקודת אונס, או שמא הוא נכנס לתהליך חלקי הנפש, שם השליטה תלך ותתרחק.
אפשר למלא את הנפש בדברים ערכיים ומספקים, בדברי תורה ובתחביבים טובים, ואז המאבק הולך ונהיה יותר קל. אדם ששולט בעצמו ובסביבה ועובד נכון, על אף כל הנפילות שכמו כולם גם הוא חווה, הוא אדם יציב, חי ובעל שליטה עצמית רבה יותר.
כלים מעשיים להתמודדות
אז איך אפשר להתמודד עם היצריות העצומה הזאת, שבשורשה היא טובה?
א. סור מרע – התרחקות ממראות לא צנועים. ראשית, סינון המכשירים. כל כך בסיסי ופשוט, ואין צורך להאריך בנושא. השהות בחדר לבד עם מכשיר שאינו מסונן לא שונה מכל הלכות ייחוד. אם רוצים גם לעבוד על נושא ההתפזרות, אפשר לקנות מכשיר חסום לאפליקציות מסוימות ולא רק מכשיר מסונן מתכנים. שנית, התרחקות מראש. נתכנן שגם המפגשים העתידיים עם אינטרנט לא מסונן לא יהיו לבד ובשעות מאוחרות. הבלימה צריכה להיות בהתחלה, כדי לא לאפשר לכרוניקה הידועה מראש לחזור דרך כל הפיתויים של כניסה לאתר חדשות לבד, ומשם להידרדר. נקודה נוספת היא היחס לעבר, ועל כך אומר הרמב”ם: “לעולם אל ישליך אדם דעתו אחריו, שהעיניים לפנים הן ולא לאחור”. כאשר צץ משהו מהעבר אל לנו להתחיל לבחוש בחלומות ובמחשבות שעוברים מדי פעם בפעם. עלינו לדעת להמשיך ולהתקדם הלאה, בלי להתרפק על העבר.
ב. עשה טוב – לבסס לעצמנו סדר יום דינמי וממוקד. כפי שכתבנו, היצר המיני אינו התמודדות נקודתית כי אם ניתוק כללי מהחיים. חוסר שליטה בלו”ז היומי שלנו מוּעד לפורענות. לכן עלינו לארגן סדר יום ברור. מילוי סדר היום בלימוד, בכושר, בתחביבים, במפגשים חברתיים ובכל דבר שהוא במגבלות ההלכה ממקד את חיינו וממלא את הנפש. גם כאן היחס לעבר שייך לצד החיובי. עלינו להסתכל על העבר לא רק בסלידה ממה שהיה בו, כי אם לחשוב עליו כעל מנוף
להעלאת הנקודות החיוביות ממנו למסגרת הנכונה.
ג. עזרה חיצונית – במקרים קיצוניים יותר, ולא בבחורים ממוצעים, יש צורך להיעזר בגורם חיצוני ואין בכך שום בעיה. אדם שיודע לעצור את עצמו והולך לטיפול אינו צריך להתבייש, זוהי רק עדות נפלאה
לרצינותו.
ד. תשובה ופרופורציות – לאחר שחידדנו שהיצר המיני הוא שורש החיים וההתמודדות אתו מאפשרת את כל היציבות בעולם שלנו, נוסיף שיש לקחת דברים בפרופורציות. יש מושג הלכתי שנקרא ‘דבר שהדור פרוץ בו’ – הנושא היצרי כיום הוא דבר שלא היה כמותו בתולדות האנושות, וזהו ללא ספק ‘דבר שהדור פרוץ בו’ היום. אין זה אומר שאפשר להרים ידיים; מושג זה אמור לסייע לנו בהבנה הנפשית, שכאשר אדם נופל אין זה אומר שהוא רשע וחריג מכולם.
עלינו להשיג את האיזון הנכון בין המוטיבציה להילחם ובין היכולת בעבר, אדם שהיה רואה סרטים פורנוגרפיים להתמודד לאחר החטא. נחשב לאדם לקראת הורדת כיפה, ואף גרוע מכך. זה לא המצב כיום. היום אפילו בחורים נפלאים שעובדים ומתקדמים בכל תחומי החיים לפעמים מוצאים את עצמם בנקודות ניסיון כאלה. אל לנו לטעות ולחשוב שזוהי עדות לפורקן ולייאוש כללי, אלא להפך. אפשר לקום, לעשות תשובה ולתקן.
עלינו לדעת לא להשליך מהתמודדות הזאת לכל החיים, לא לחטט בפצע אחר הנפילה ולטמא את כל האישיות בגללה. צורת הקימה הנכונה אחר נפילה היא לקום בבוקר, לטבול במקווה או תחת תשעה קבין מים במקלחת, ולהמשיך לסדר היום וללימוד התורה, שהרי “אין דברי תורה מקבלין טומאה”. אין זו מלחמה של שחור ולבן, ועל כן ניצחון אינו רק הכול או כלום, אני נקי לגמרי או שלא. יש גם התקדמות, ומעבר מנפילה שבועית לנפילה אחת בחודש הוא מעבר אדיר, המעיד על התקדמות נפלאה. אשרי מי שחטאיו מועטים, ובאמת, את ההתקדמות של מי שעובד על כך אפשר לראות משנה לשנה.
לסיכום, נבהיר את התקיפוּת בדברי חז”ל, הראשונים והזוהר בעניין חטא שז”ל. מטרת ההתבטאויות החריפות האלה היא לבוא ולהזהיר שחטא זה אינו כמו שאר החטאים; הוא בגדר פצצה מתקתקת, וכפי שכתבנו – הוא שורש החיים. אך אין זה אומר שצריך להשליך ממנו על כל אישיות האדם. יש להפריד ולמדר בין החטא הזה לשאר האישיות של האדם, וממילא לעזור לשליטה העצמית להתגבר, ושכל דבר יבוא במקומו הנכון.
