עזים בקדושה – לוקחים אחריות!
כוחה של הרשעה העולמית
במקורותינו מובא סוד גדול על היבט מסוים של כוחו של הרוע העולמי. לפי אמונת היהדות, ריבונו של עולם ברא רע בעולם כדי להתמודד עמו ולהכניע אותו לבסוף. סוד זה מופיע בספרים הפנימיים, שם מוסבר שישנו קשר בין כוח זה ובין האות קו”ף, שהיא כקוף בפני האדם. אחד ההסברים לכך הוא שכוחו של הרע העולמי בא לידי ביטוי בכך שהוא מחקה את האדם, “דהיינו שהקוף טבעו לעשות כמו מעשה אדם אשר יעשה לפניו”. כמו קוף, שחוזר על תנועות האדם, עד שבסוף לא יודעים מי הקוף ומי האדם. לא מדובר על אדם מסוים, אלא על כוח מתסיס שריבונו של עולם ברא, שכל כוחו לנטרל אותנו, לבלבל אותנו. זה להיות כקוף בפני האדם.
עניין זה מזכיר גם את חזון דניאל. בחזונו הוא רואה את ארבע המלכויות שרוצות להחליף את עם ישראל בתור ארבע חיות. המהר”ל בספרו “נר מצווה” (עמ’ י’) מבאר שיש משהו מאוד חייתי-קיומי-ביטחוני בנטיות הלאומיות של אומות העולם. זאת לעומת עם ישראל, שגם הנטייה העממית שלו מופיעה בחזון, לא רק כנטייה קיומית, אלא כרצון להביא לידי ביטוי את צלם האלוקים גם בחיים המדיניים – ‘כבר אנש’ (דניאל ז, יג). והנה אצל המלכות הרביעית, שהיא המלכות האחרונה, מופיעה נטייה להידמות לאדם, להיראות כמו אדם. המשמעות שעולה מכך היא שבהתגוששות האחרונה, רגע לפני שעם ישראל חוזר לעצמו באופן מלא, אנחנו הולכים להתמודד עם תרבות שהיא כקוף בפני האדם, כלומר שהיא מייצרת תחליף, תחליפים אנושיים.
לכל זה אפשר להוסיף רעיון חסידי, שמסביר את השורה מהפיוט לכה דודי “והוא יחמול עלייך, חמלה” כך: החמלה צריכה שיחמלו עליה, כיוון שהיא הולכת ונשכחת.
האדם המכני
בחיבור שלוש ההערות האלה אפשר להגיע למסקנה שאנחנו, כדור שיבת ציון וקום המדינה, נמצאים בעידן תרבותי שבו החמלה, החום והאנושיות הולכים ואובדים מאיתנו, והחמלה והחום עצמם נזקקים לרחמים. בלי לשים לב אנחנו הופכים להיות דמה־אנושיים, אנשים ממתכת. פעמים רבות הטכנולוגיה אחראית לכך. כבר מאז המהפכה התעשייתית מדובר על כך שהאדם מזדהה עם המכונה, אך באופן מיוחד טכנולוגיה שהיא תקשורתית, טכנולוגיית המסכים, נוגעת בהגדרה היסודית שלנו כבני אדם. מדוע זה כך? כיוון שה”מדיומים” של תרבות, כלי התקשורת והמידע, הם המתווכים שלה, ובעיקר לדור הצעיר; והילדים הם העתיד שלנו, מהם יצמחו המבוגרים האחראים של הדור הבא. ניכר מאוד שהחמלה והרוך של האדם מתחילים לנבוט בו דווקא בשלב הילדות, אותו שלב שבו היסודות האופטימיים והתמימים מתחילים להתגלות. כמה מפתיעה העובדה שכבר לפני כחמישים שנה הופיעו מחקרים רבים שהצביעו על כך שהילדות הולכת ונעלמת.
שני גורמים אחראים להיעלמות הילדות. הגורם האחד – התפרקות התא המשפחתי שאחראי על טיפוח הילדות. בעקבות הקרייריזם והרדיפה אחר “איכות החיים”, שכל הזמן עולה ועולה, נוצרות מציאויות חיים המוציאות גם את האֵם מהבית. אבל ל”איכות החיים” הזאת יש מחיר, תרתי משמע. יש לה מחיר יקר! האם חייבת לצאת החוצה כדי להרוויח, האב צריך שעות נוספות, והילדים מרגישים מוזנחים ומחפשים היקשרויות והתכוונויות חליפיות.
הגורם השני הוא כניסה מסיבית, שלא לומר ברוטלית, של מדיומים תקשורתיים לתוך הבית, שבפירוש לא מתאימים לילדים. מדוע המדיומים הטכנולוגיים האלה מוסיפים מכפלת כוח להתפרקות התא המשפחתי? הצד הבולט הוא בכך שהתקשורת החשמלית, שנראית כמבטלת זמן ומרחב, הכניסה את המרחב הציבורי למרחב האינטימי, הפילה את המחיצות שהפרידו את הבית מהחוץ, חיסלה את זמן האיכות של ההורה עם ילדיו, וכביכול הפכה את ההורה למיותר כמתווך. אבל יש סיבה נוספת שאותה דווקא ההורים, באופן אבסורדי, מקדמים. בעידן המודרני אנחנו נמצאים בעידן שטף המידע. האדם המודרני חושב שכדי להסתדר בעולמנו צריך להיות אלוף בהפעלה של כל מיני אמצעים טכנולוגיים. בעקבות מחשבה זו, ומתוך דאגה לדור הבא, מחנכים ופסיכולוגים בשנות השבעים באמריקה סברו שצריך לחשוף את הילד כבר בגיל מוקדם אל העולם הטכנולוגי המטורף הזה. למשל, הכנסת מחשב לגן הילדים. גם בישראל, כבר מסוף שנות התשעים מכניסים מחשבים לגני הילדים, מתוך דאגה ומחשבה שהילד צריך לרכוש במהירות את הכישורים האינטלקטואליים והטכנולוגיים הללו. מגיל הגן הילד חשוף למחשבים, לסרטונים, כי אנחנו רוצים שיהיו לו היכולות להתמודד. עשר שנים לאחר תחילת האקספרימנט הזה, אנתרופולוגים רבים החלו לדאוג. מסתבר שלילדים החדשים באמת יש המון ידע והמון יכולת אינטלקטואלית, שבין השאר יוצרים אצלם תחושה שההורים כבר מיותרים כמתווכי המציאות.
אבל זה בכלל לא מה שהם צריכים. ההתמצאות בשטף המידע שרכשו כלל לא עזרה בהתמודדות עם הקשיים שיש להם! בעידן האינפורמציה, הקשיים שיש לרוב בני הנוער היום אינם בתחומים האינטלקטואליים וביכולת להפעיל דברים, אלא בתחומים הרבה יותר עמוקים בנפש, השייכים לרגש ולרצון. הולך ונוצר לנו נוער שאין לו עמוד שדרה, אין לו יכולת לעמוד מול כל מיני פיתויים, והוא מרגיש אבוד למרות כל הידע הטכנולוגי שלו, משום שאיבד כל מיני יכולות אנושיות בסיסיות. אין לו בכלל יכולת עמידה נפשית, ולכן הוא קורס, למרות שהיה לו הכול לכאורה – שפע, בילויים ואינפורמציה.
הילדות היא שלב מהותי בהתפתחות האדם. לילד יש צורך להרגיש חיבור בלתי אמצעי לחיים, להתנסות בחיים האמיתיים, עם אבא ואמא ממשיים, כפי שיוצר האדם כיוון בבריאתו. כשמושיבים ילד מול מסך מחשב, כל האינטראקציה, כל היחסים שלו עם המציאות הופכים להיות יחסים דמיוניים לגמרי.
הציור במחשב כמשל
ניקח לדוגמה את הציור במחשב. ילד קטן צריך לדעת להחזיק עיפרון, ללחוץ על הדף, להרגיש את המתח שבין היד שלו ובין הנייר ולהרגיש את משיכת המכחול. התנסות ישירה. לעומת זאת, לטכניקות של הציור במחשב אין שום קשר לזה. אף ילד לא מבין איך התזוזה של העכבר, שהיא עדינה מאוד ומדויקת מאוד, גורמת לקו הזה להופיע על המסך. אין שום קשר בין הפעילות הפיזית שהילד עשה ובין מה שהצטייר לו על המסך. אנחנו בעצם מכריחים את הילד לעזוב מוקדם מדי את עולם התחושות והרגשות הטבעיים ולעבור לכל מיני פעילויות עם הראש, פעילויות מופשטות לגמרי. אם הילד לא יעבד את התחושות הטבעיות, שבגיל הילדות הן קריטיות מאוד, המון אלמנטים אנושיים לא יתפתחו אצלו.
כמו כן, ילדים מאוד רגישים. הם שמים לב למבטים, ועוד יותר מזה יש להם יכולות לזהות את הרגשות שעומדים מאחורי המבטים. יש להם יכולת לזהות אמפתיה. אחר כך, בבגרות, קשה מאוד לרכוש יכולות אלה, משום שבבגרות מגיע שלב ההפשטה, דהיינו שלב העבודה עם הראש. ילד שעובר מפגש חי עם המציאות ועם בני אדם מוחשיים, יתפתחו אצלו הרגשות האנושיים הבסיסיים. הוא יבין מהו צער, הוא יבין מהו כאב, הוא יבין מה הן תחושות חיים טבעיות. אבל ככל שנעמיס עליו בגיל צעיר, מתוך הדאגה שירכוש יכולות אינטלקטואליות המתאימות לעולם המודרני, משימות מופשטות וידע לא רלוונטי לשלב שלו, ומפגש עם מכונה שגם כאשר מדברת איתו היא אינה מחזירה לו פידבק אנושי – הנפש שלו תהיה חסרה, מה שהחוקרים קוראים היום “דחליל”. יהיו לו חסרונות בעולמות הרגש ובכוח הרצון. תופעה זו דומה מעט לילדים שעברו טראומות והתקפות טרור, שאצלם העומס הרגשי עלול ליצור נתק בין השכל וקליטת המידע ובין כוחות הרגש והחיים, מנגנון הגנה שמופעל כדי שלא לחוש צער בלתי נתפס. במצב כזה הילד מפסיק לחוות את המציאות באופן ישיר, גם בתחומים נורמליים. החוקרים היום יודעים להגיד שילדות שלמה בעצם דילגה על השלבים האנושיים של קשר חי עם אבא ועם אמא, עם חום ועם התנסות, עם ראיית פרצופים של בני אדם ועם חוויית רגשות. ילדים שדילגו על השלבים האלה – תחושות החיים שלהם בבגרות יהיו דומות מאוד לאלה של ילדים שעברו טראומות, ולפעמים אפילו גרוע מזה. הדבר דומה לבניית בניין גבוה ללא יסודות מוצקים.
אפקט הזמן הרציף
דוגמה נוספת לפגיעה בהתפתחות הבריאה היא “אפקט הזמן הרציף”. הטלוויזיה, המסכים והסרטונים שסביבנו מחסלים את כל “הזמן המת” שבחיים. תמונה ממוצעת בכל סרטון לא נחה באותו מקום יותר מארבע שניות. שום תכנית טלוויזיה ושום סדרה לא תאפשר לצלם “זמן מת”. לדוגמה, כשהילד יוצא מהבית והולך לבית הספר או לגן, יש לו המון זמן לטייל בדרך עד שהוא מגיע לגן. שום סדרת טלוויזיה לא תצלם את רבע השעה הזו. בדרך כלל בסדרות קומדיה משפחתיות רואים שנטרקת דלת כשילד אחד יוצא, ומיד נפתחת דלת וילד אחר נכנס הביתה. בחיים זה לא המצב.
כשמושיבים ילד בן שנתיים מול המסך, ובדרך זו הוא רואה כל נושא בחיים, אט אט משתנה אצלו צורת המחשבה. הוא תופס שהזמן הוא תזזיתי, משום שלילדים עדיין אין תחושת זמן ברורה כמו למבוגר. הטלוויזיה לא תציב מצלמה מחוץ לבית שתלווה את הילד רבע שעה לגן, כי מבחינה טלוויזיונית אין לכך משמעות, זה פשוט משעמם. המדיום במהותו אינו בנוי לרגעים של שקט. ברגעים כאלה העולם הפנימי והתחושות הפנימיות שאין להן ביטוי ויזואלי הם העיקר, ולהם אין משמעות טלוויזיונית!
ברגעים אלה הילד חווה מחשבות פנימיות עם עצמו. הוא מסתכל על הטבע, שומע ציוצים… זה עולם שלם שהמדיום לא יכול בכלל להעביר, משום שהוא בנוי רק על סצנות מהירות מאוד. ההשלכות של מצב זה הן קשות. כשהילד יצא אל החיים האמתיים הוא יחפש כל הזמן את הריגוש הבא, את האקשן הבא, ולא יוכל להתמודד עם ”רגעים מתים” בחייו.
פנים קפואות
דוגמה נוספת לחוסר האנושיות במדיום היא פנים קפואות, חסרות הבעה. ילדים מקבלים כיום שפע של דימויים על אנשי חלל, מלחמות חלל ורובוטים למיניהם. מה הם הקווים המאפיינים דמויות אלה? לבוש מתכתי, פנים קפואות, חסרות הבעה, וסביבה נקייה וממורקת עד כדי חוסר טבעיות. המסר שמאחורי הדברים הוא המכניזציה של האדם. המסך על מגבלותיו מתאים באופן מושלם לדמויות אלה, ומשדר לילד שהטכנולוגיה המודרנית מצליחה להגיע ליעד של הוצאת היסוד האנושי מהאדם והפיכתו למכונה דמוית אדם או אדם דמוי מכונה. לא במקרה, אצל דמויות אלה פעמים רבות מוסתרות העיניים, ולעיתים הפנים מוסתרות לגמרי מאחורי מסכת ברזל. הבעות של פנים או של עיניים אינן משרתות את התדמית ששואפת המדיה להקנות להם.
לא מסובך להיזכר שתופעה זו מתחילה כבר בדמויות הקומיקס. כבר שם יש תיאור של הגיבור המהוקצע עם יכולות על־אנושיות, בציורים מהממים וזוויות פנטסטיות. זו מהותו של מדיום הקומיקס, שהמסר שלו כולו – ולא רק כאיור שמלווה מלל בעל חשיבות – עובר דרך ציורים קפואים, שלא יכולים לתת את החיים עצמם, אלא רק הדמיה קפואה שלהם. אין להימלט מכך שהגיבורים שם – גם כשלבושים בחליפה, חבושים בכובע ובעלי זקן – יש להם חזות של גיבורי־על.
סיכום
המדיום הזה משדר לילד הרך יותר ויותר שהציור האידיאלי של האדם הוא “האדם־המכונה”: יש לו יכולות טכנולוגיות של הפעלת מחשב ושליפת מידע, הוא נראה מצועצע ומבריק כמו בפלקט. ממילא הציור של האדם המוסרי, המעמיק לחשוב ולהרגיש – נדחק לפינה. זה לא מתחיל מכוונת זדון של המפיקים, זו פשוט הדמות האנושית המתאימה באופן הדוק למסך: נוצצת, חסרת רגשות, מתכתית, מבוססת מהפכת הצילום.
אכן, בעיה זו כבר התחילה להתפתח עם הכניסה המסיבית של הצילום לחיינו. המצלמה, הדוממת גם היא, גילתה זווית חדשה באדם: האדם הקפוא, בעל היופי הדומם, קרוע מרצף הזמן והחיים. אלא שבמדיה ובתמונה הנעה גם הפיחו בו תנועה, והוא כבר לא נשאר באלבום או על הקיר, ששם אינו מזיק. הוא הפך להיות פרזנטציה בלעדית של כל חיינו. דמות זו ריגשה אנשים רבים במערב, אך מעטים שמו לב לעובדה שהיא בעצם חיסלה את אנושיותם.
מסקנתם של חוקרים רבים היא כי התמודדות עם המציאות המודרנית, אין פירושה הקניה של כישורי הפעלת מחשב, כפי שלצערנו חושבים מחנכים רבים (אגב, גם במשרד החינוך), אלא כיצד לשמור על הילדות, איך לפתח כוחות שיעזרו להתחסן נגד נזקי הלוואי של הטכנולוגיה, וכיצד לטפח את היכולות הפנימיות של הילד ולייצר לו היגיינה נפשית. במילים אחרות, אם אתה רוצה להכין את ילדך לעולם המודרני, הרחק אותו ככל הניתן מהמכשירים הטכנולוגיים התקשורתיים. בבוא הזמן הוא ירכוש את הידע שנצרך לו – אבל לא עכשיו. מכונת הכביסה, המיקרוגל, המכונית – ברור לכל ילד שהם מכונות, ובני אדם הם אמא שלי ואבא שלי. לעומת זאת, במדיום הטכנולוגי, במכשירי תקשורת, המחשב והאדם מתערבבים לגמרי ויוצרים בלבול אצל הילד, כאילו המחשב הוא קצת אדם והאדם הוא קצת מחשב.
והנה לפנינו החיה הרביעית. כפי שהזכרנו, כוחה של המלכות הרביעית שאתה אנו מתמודדים הוא בתחליף שהיא יוצרת, בזיוף של מושג האדם, “כקוף בפני אדם”. הבכורה העולמית שתרבות אדום־רומי־מערב מתיימרת לייצג, באמת שייכת לעממיות הישראלית שהיא ממשיכת התום של יעקב אבינו. אנחנו נמצאים בשיבת ציון, עם ישראל הולך ומשחזר את החיים הלאומיים שלו, ותוך כדי התהליך נראה כאילו תרבות המערב שודדת לנו את הילדות, ולא מותירה תום וחמלה אנושיים. דווקא בעת הזאת צריך לזכור מה היא צורת האדם השלם שאותה אנו נקראים לשחזר כחברה – “אתם קרויים אדם”. לילדים שלנו מגיע יותר, מהפכה של ממש, שיבה אל הטבע, ואל הטבע הרוחני, ללא מתווכים וירטואליים.
